יש לנו ברק בעיניים!

יש לנו ברק בעיניים!

קציני המטה

חטיבת כרמלי 1945

חטיבת כרמלי

הקמת החטיבה

לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, בקיץ שנת 1945, נערך ארגון ההגנה בארץ ישראל לקראת התקופה החדשה השוררת בארץ ועל פי “פקודת המבנה הארצי, יוני 1945” מוקמים בארץ שני מרחבים:

“הגליל הצפון” – מרחב כפרי, בפיקוד משה מונטאג (מן) לימים במרחב זה הוקמה חטיבת “גולני”.

“מחוז חיפה”- העיר חיפה ואזורים כפריים סביב לה, לימים הוקמה במחוז חטיבת כרמלי.

מרחבים אלו חולקו למספר נפות, כאשר בחלק מן הישובים שבהן נערכו אימוני חיל השדה האינטנסיביים שעברו החיילים.

“פקודת המבנה הארצי, נובמבר 1947” איחדה את לוחמי “גליל צפון” (גולני) ולוחמי “מחוז חיפה” (כרמלי). במשך תקופה של כ- 4 חודשים פעלו הכוחות יחד כחטיבה מלוכדת אחת – חטיבת “לבנוני” (חט’ הצפון) במאבק עיקש ועקוב מדם על דרכי התחבורה בארץ. כאשר במהלך המאבק שוב מחולקת החטיבה לשתי החטיבות “גולני” ו”כרמלי”. לפיקוד על חטיבת “כרמלי” ממונה משה זליצקי (כרמל).

לאורך כל תקופה סוערת זו החטיבה פועלת ללא לאות, בעיקר כנגד שיירות ערביות, נוחלת הצלחות גדולות לצד תבוסות קשות. יעדה העיקרי הוא להשתלט על שטחה של המדינה העברית ולהגן על גבולותיה, והיא מבצעת השתלטויות רבות על משטרות בריטיות וכפרים ערביים במרחב החטיבה.

לזכותה של החטיבה נזקפת העברת השלטון בעיר חיפה מהבריטים שעזבו בפתאומיות את העיר וכתוצאה מכך חלקה הערבי של העיר ננטש באופן המוני ונתפס מחדש ע”י הכוחות.

אודות

עם הקמת המדינה ופירוק היחידות העצמאיות היה סימולה של חטיבת הרגלים “כרמלי”- 18. וכאשר נכנס צה”ל למבצע ‘קדש’ ב- 1956, הוצבה העוצבה בגבול ירדן ולכן לא לקחה חלק פעיל בלחימה. אחת המסקנות המרכזיות אחרי המלחמה היתה כי הצבא זקוק ליחידות שיריון ועוצבה 18 החלה בהסבה לעוצבת שיריון שמספרה 45. לאחר המבצע מנתה החטיבה החדשה – גדוד טנקים אחד, שני גדודי חרמ”ש, סיירות (פלחה”ן ופלס”ר) וגדוד מרגמות, כאשר תהליך ההסביה נמשך עד 1964, ושינה ללא הכר את אופיה ומרכיביה. בזמן זה קיימת חטיבת שיריון סדירה אחת בלבד והיא חטיבה 7 ואילו שאר החטיבות היו חטיבות ממוכנות (נגמ”שים, חרמ”ש וכו’).

מבצע בן עמי , טיהור הגליל המערבי 1948\5\14

פעולותיה של חטיבת כרמלי לשחרור העיר חיפה באפריל 48 היוו בסיס לפעולות לשחרור הגליל המערבי המנותק, הנותר ללא כל אספקה וללא כל קשר עם הישובים האחרים.

כאשר מפנים הבריטים את מחנה סנט- ג’ין (כמה קילומטרים מצפון לעכו), נותרת עכו הערבית כמכשול בין חיפה ויישובי הגליל המערבי כשנהריה בראשם. במטרה ליצור רצף טריטוריאלי שלם בין הישובים היהודים באזור זה , לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ – ובהתקרבות סכנות הפלישה של צבאות ערב הסדירים שהפכו ממשיות, גדודי החי”ר של חטיבת “כרמלי” יוצאים בנחישות רבה למבצע “בן-עמי”.

במהלך המבצע יוצאת לדרכה שיירה לחיפה, עמוסת תגבורות של אספקה וחימוש שיגיעו לנהריה ומשם לחניתה ויחיעם, לפתור את מצוקת הישובים.

במבצע הם כובשים את משלטי עכו, א-זיב (אכזיב) ובצה (בצת) פורצים את המצור ההדוק על קיבוץ יחיעם ויישובי גוש חניתה (מצובה ואיילון), במטרה להשאיר דרך זו פתוחה גם לאחר גמר המבצע, ולאפשר תוואי דרך נוח ובטוח.

יומיים אח”כ, בכדי להשלים את כיבוש הגליל המערבי ומחשש כי כוח לבנוני פולש יבתר את גוש חניתה – ראש הנקרה ויגיע לעכו הערבית, יוצאות פלוגות החי”ר של החטיבה, בסיוע מרגמות, לתקוף את עכו ממזרח. הכוח כובש את בנין המשטרה ובית החולים, וגורם לכניעתה של עכו ב- 17 במאי 1948.

משה זליצקי (כרמל), מח”ט “כרמלי”, שבראש כפוף, נכלא בשעתו ע”י הבריטים כאחד ממפקדי גדודי אסירי ההגנה בכלא עכו, קיבל כעת בראש מורם, את כניעת העיר הערבית למולו.

 

מבצע חירם

ב 19 ביולי 1948 נחתם ‘ההפוגה השנייה’ לפיו הפסקת האש תמשך ללא הפסקת זמן בין מדינת ישראל ומדינות ערב השכנות. העילה לחידוש הקרבות בצפון היתה התקפת כוחות קאוקג’י על מנרה ועל משלטי שיח’ עבד, שליט מנרה. קאוקג’י – מפקד “צבא ההצלה” בתקופה זו, אותו כוח שנכשל בהתקפותיו על סג’רה וחמק מנצרת אל הגליל המרכזי בקרבות “עשרת הימים” ביולי 1948, טען כי צבאו אינו כפוף להחלטת האו”ם ולהסכם ‘ההפוגה השנייה’.

ב 22 באוקטובר 1948 כובשים כוחותינו את משלט שיח’- עבד (מצפון מערב לקיבוץ מנרה) ואת המשלטים על כביש הצפון בין קיבוץ יפתח לקיבוץ מנרה. ניסיונותיהם של כוחות “כרמלי” לעקור את חיילי קאוקג’י נכשלו.

הניסיון הוביל להחלטה כי אין להסתפק בפעולה מצומצמת כלפי כוחות קאוקג’י באזור מנרה בלבד אלא לשחרר את הגליל המרכזי כולו עד ‘גבול צפון’ הגבול הבינלאומי של א”י המנדטורית.

מבצע “חירם” היה מבצע דיווזיוני- אוגדתי של ‘חזית הצפון’ כאשר 4 חטיבות מופעלות בו: חטיבה 7, חטיבת “עודד”, “גולני” ו”כרמלי”.

בלילה שבין ה 28\29 באוקטובר יצאה חטיבה 7 מבסיסה בצפת בשלוש זרועות: זרוע אחת השתלטה על הכפרים מצפון לכביש צפת- מירון, השניה ניסתה לכבוש את מירון ונכשלה, והזרוע השלישית פוצצה את המחסומים שעל כביש צפת- מירון. לפנות בוקר מצליח צה”ל לפנות את הכביש בין צפת למירון.

לאחר מכן הוא כובש את מירון ובנוסף את הכפר ספסף והכפר גיש (גוש חלב העתיקה) הכוח הסורי בגוש חלב ספג מכה קשה וכ- 200 מאנשיו נהרגו.

בלילה שבין 28\29 באוקטובר ניסתה חטיבת “עודד” להשתלט על מספר משלטים החולשים על תרשיחא, פלוגת ההנדסה פינתה את הכביש המוביל לתרשיחא ממחסומים ומכשולים אך הכוח שיצא בדרך זו נתקל בהתנגדות ונסוג התוכנית המקורית שונתה הכפר סאסא נכבש ע”י כוחות חטיבה 7 ובהמשך תוכנן כיבוש תרשיחא, אולם לא היה צורך בכך משום שכוחות “צבא ההצלה” נסוגו ממנה. בימים שלאחר מכן חטיבה 7 נעה מזרחה וכוחות “גולני” כבשו את כפר עילבון ומראר. לאחר כניעת תרשיחא המשיכו הכוחות בתנועתם לעבר הגבול המדיני בין ישראל ללבנון עד השלמת כיבוש מלכיה ונבי יושע ב- 31 באוקטובר 48.

מבצע ברוש

ב- 8 ביוני הועבר גדוד 23 של חטיבת כרמלי מהגליל המערבי לגזרת ראש פינה – מחניים- משמר הירדן להדוף את המתקפה הסורית הגדולה.

כאשר הגדוד התארגן ללחימה, כבר מבעוד מועד המושב משמר הירדן נכבש ונהרס ע”י כוחות סורים גדולים ב- 10 ביוני 1948.

ב- 11 ביוני נכנסת לתוקפה ‘ההפוגה הגדולה’, הסורים בזמן זה מתבססים ב’ראש הגשר’ ממערב לגשר בנות יעקב בשטח שגבולותיו היו פרדס חורי ותל המעברה מצפון, חירבת ירדה ומשלטי 259 ו – 213 במערב, ומשלט 223 ועד פיתולי הירדן מדרום (כ- 4 ק”מ מדרום לגשר בנות – יעקב).

לקראת תום ההפוגה, הוחלט לכתר את הכוחות הסורים בשטח זה ולהשמידם בפעולה המתוכננת משלבת את חטיבת “כרמלי” בסיוע חטיבת “עודד” (גדוד 11) כאשר התוכנית היא לכבוש מצפון את צומת בית המכס ולחסום את הכביש לקוניטרה ולאחר מכן להשמיד את הכוחות הסורים בהתקפה מתואמת מכיוונים נוספים.

מבצע “ברוש” החל כמתוכנן בליל 9\10 ביולי 1948.

גדוד 23 כבש את דרדרה וג’לבינה ממזרח לירדן, אולם גדוד 22 נתקל בקשיים בחציית הירדן ליד תל המעברה. הכוחות שפעלו ממערב גדוד 24, “כרמלי” וגדוד 11, “עודד” כבשו את המשלטים מדרום ופלוגת גדוד 13 “גולני” כבשה את חירבת ירדה.

ב 7\11 הסורים עוברים להתקפות נגד גדולות בסיוע אווירי וארטילרי יחד עם כוחות השיריון כבשו בחזרה את השטח שנכבש קודם לכן ע”י כוחות צה”ל (פרט למשלטי דרדרה וחירבת ירדה שנורו בידינו).

ב 14 ביולי בניסיון נוסף תוקפת חטיבת “כרמלי” את ראש הגשר הסורי הפעם מצידו הדרומי בהנחה שצד זה פחות מוגן- הניסיון נכשל.

ב 16 ביולי 48 הסורים תוקפים שנית והפעם ב- 3 צירים, הכוחות הסורים מצליחים לכבוש את פרדס חורי ואת חירבת ירדה. התקפתם העיקרית על כרך אל ע’נמה הסמוכה לקיבוץ איילת השחר נהדפה בקושי רב. כוחות “כרמלי” בתגובה מנסים לכבוש מחדש את פרדס-חורי אך נכשלים. ואילו פלוגה מגדוד 23 הצליחה בסיום המבצע בליל 17\18 ביולי לכבוש מחדש את חירבת ירדה. ראש הגשר הסורי במשמר הירדן נותר בסיום המבצע יעד סיום המלחמה בידי הסורים.

מבצע דקל

ימים ספורים לאחר תום המערכה על ג’נין ומשלטיה נכנסה לתוקפה ב- 11 ביוני 1948 ‘ההפוגה הראשונה’, הסכם ראשון להפסקת אש, בין צה”ל וצבאות ערב הסדירים . ההסכם נחתם לתקופת זמן מוגבלת של ארבעה שבועות, כך שלאחר 28 יום התחדשו אפוא הקרבות למשך עשרה ימים (19 – 9 ביולי), ואז נחתם הסכם שני ל’הפסקת האש’ הפעם ללא הגבלת זמן – ‘ההפוגה השניה’ שנמשכה עד להחלפתו בהסכמי שביתת הנשק, ב-1949.

במבצע הראשון של כוחות צה”ל בחזית הצפון בתקופת קרבות “עשרת הימים”, שבין ההפוגה הראשונה לשניה השתתפה חטיבה 7 כולה שהיתה לחטיבה הממוכנת הראשונה של צה”ל ולה שני גדודי חי”ר וגדוד שיריון. החטיבה תוגברה בגדוד 21 מחטיבת “כרמלי”.

מטרת המבצע היתה להכות ולחסל את “צבא ההצלה” של קאוקג’י בגליל המערבי. בין 14\15 ליולי בתוך יומיים גבשו חיילי גדוד 21 (“כרמלי”) וגדוד 71 (חטיבה 7) את יעדיהם ונעו לסייע לגדוד 12 (“גולני”) שעמד במערכה קשה ביותר נגד “צבא ההצלה” בגזרת סג’רה שבגליל התחתון. ע”י הפעלת כוחות מבצע “דקל” – “כרמלי”, “גולני”, וחטיבה 7 לכיוון דרום- מזרח לעבר שפרעם ונצרת.

שלב ב’ במבצע תחילתו בפעולת הטעיה והסחה של גדוד 13 (“גולני”) שכבש בבוקר ה- 15 ביולי את מג’דל (מגדל העמק) ומעלול (ממערב לנצרת). לאחר מכן בליל 15\16 כבש את עילוט (לשם אבטחת כוחות “כרמלי”) חטיבה 7 בו בזמן נעה משפרעם במגמה לכבוש את ציפורי. לאחר כבישת ציפורי כוחות “כרמלי” וציפורי החלו בביצוע השלב האחרון במבצע “דקל”- כיבוש נצרת.

בנצרת בזמן זה גרו אז כ- 20,000 תושבים ערביים ומפקדת צבא ההצלה של קאוקג’י שכנה בתוכה.

בשעה 17.15 נתקל הכוח בפלוגת השיריוניות של האויב הערבי פגע בה וחדר לעיר מצפון.

גדוד “גולני” (13) השתלט על הגבעות ממזרח לעיר, לא נותר לאנשי קאוקג’י אלא לנתק מגע ולהסתלק. כוחותינו הממונעים חצו את העיר השתלטו עליה ואף על בנין המשטרה הגדול מדרום לעיר. בשעה 22.00 חתמו ערביי העיר על הסכם הכניעה.

הקרב על ג’נין

בגזרת ג’נין נלחמה החטיבה פעמים, לראשונה, במלחמת העצמאות 1948 כאשר חיילי גדוד 25 של חטיבת “כרמלי” תקפו את העיר ג’נין ומשלטיה, לאחר מכן 19 שנים בדיוק אח”כ במלחמת ששת הימים תקפו חיילי החטיבה הממוכנת (הגדוד עבר הסבה לחרמ”ש) 45 -“ברק” את העיר ג’נין בנין המשטרה ואף את רכס הבורקין.

הצלחתה של חטיבת “גולני” במבצע “ארז” מאי 1948, לכבישת הכפרים ברכס הגלבוע במזרח, מגידו ולג’ון במערב, הביאה להחלטה של המטה הכללי להפעיל כוח גדול נגד חיל המשלוח העירקי בגזרת ג’נין והטרדתו בגזרת טול כרם וואדי ערה.

לצורך כיבוש ג’נין הועברה חטיבת “כרמלי” מהגליל המערבי ונוספו תחת פיקודה שני גדודי “גולני”. ב- 30 במאי כובש גדוד “גולני” (4) משלטים ערבים בקרבת העיר ג’נין.

בליל 1\2 ביוני כובשים כוחות “גולני” (3) את הכפרים הערבים עראנה, ג’למה ומק’בלה שבשלוחות מערביות של הרי הגלבוע. הפעולה נמשכה עד שחר ובשלב ב’ של המבצע משתלטים שני גדודי “כרמלי” על דרכי הגישה וטבעת המשלטים סביב ג’נין. שני המשלטים המרכזיים והגדולים הנמצאים אחד דרומית- מזרחית לעיר והשני דרומית- מערבית לעיר חולשים על הישוב כולו השוכן עמוק בין שני הרים.

במשך יום המחרת ה- 2 ביוני העירקים עורכים התקפות-נגד רבות בסיוע טנקים, אך הם נהדפים. בליל ה-2\3 ביוני כובשים חיילי גדוד 14 של “גולני” את משלטי חרובה ואת הגשר ועם שחר ה-3 ביוני תופס גדוד 21 של “כרמלי” את המשלטים ממערב לג’נין למולו, ואילו גדוד 22 את המשלטים ממזרח לה.

הכוחות העירקים הטרידו את המשלט מדרום- מזרח לעיר (280) ואילו כפריים מבורקין ניסו לכבוש את המשלט מדרום- מערב לעיר (336).

המפנה חל בשעה 10.00 בבוקר כאשר גדוד עירקי מתוגבר בסוללת תותחים הגיע במכוניות משכם ותקף בעוצמה רבה בסיוע אש כבדה של מרגמות תותחים ומטוסים את חיילי גדוד 21 במשלטי הגזרה הדרום-מערבית.

בלחץ ההתקפה העירקית, נסוג הגדוד בצהרים לאור היום, צפונה ומזרחה למשלט הדרום- מזרחי שהוחזק ע”י גדוד 22 וסבל אבדות כבדות.

למרות זאת הוחלט להפעיל שלב ג’ במבצע ובנקודה זו פרצה לתוך העיר עצמה פלוגת קורס מכ”ים של “כרמלי” עם שתי פלוגות “גולני” מוסעות במכוניות משוריינות והם משתלטים על העיר מלבד בניין המשטרה.

בשעות הערב מזעיקים הערבים בתחנת המשטרה בג’נין עזרה, כוחות “כרמלי” במשלטים הגיעו למשבר בשלב זה של לחימתם.

התלבטויות קשות וחילופי מברקים עם המטכ”ל הביאו להחלטה של מפקד החזית והמבצע , משה כרמל, לסגת מג’נין ומשלטיה ב- 3 ביוני 48 ולהערך מחדש כקילומטר וחצי מצפון לעיר.

הקרבות באזור זה חודשו רק לאחר ‘ההפוגה הראשונה’ בקרבות.

שיתוף

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן